20/08/2024
פרק א' - "ישמעאל פרא אדם"
האויב הערבי שלנו הוא סרבן סידרתי להסכמי שלום
1937 - 1980
קשה להאמין, אך במשך שמונים ושבע השנים האחרונות של המלחמה בין הציונות והערביות, עשו הערבים את כל השגיאות האפשריות. הם לא החמיצו באיוולתם אף הזדמנות אחת לנחול תבוסות מדיניות, גם כאשר ההנהגה הציונית שיחקה לידיהם והכינה להם את כל התנאים לניצחון.
זה התחיל ב-יולי 1937 כאשר ועדת החקירה המלכותית הבריטית בראשות הלורד ויליאם פיל, המליצה על חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות: מדינה ערבית שתכלול 80 אחוזים משטחי א"י, מדינה יהודית זעירה שתכלול כ-17 אחוזים משטחי א"י, ושטח בריבונות בינלאומית שיכלול את ירושלים ומסדרון ממנה לנמל יפו. היו גם המלצות להגבלה דרסטית של העלייה היהודית, והגבלת קניית קרקעות בידי יהודים.
היתה זאת למעשה הכרה בניצחונה של התנועה הערבית הלאומית, שהושג בשלב הראשון של "המרד הערבי הגדול", אך ההנהגה הערבית ובראשה האויל המשריש הקיצוני, חאג' אמין אל חוסייני, דחתה את ההצעה מכל וכל, והחליטה להמשיך במאבק המזויין, בחינת הכל או לא כלום.
זה נגמר בתבוסה צבאית, בקרע עמוק בלתי ניתן לאיחוי בחברה הערבית, ובתקופת המתנה של עשור שהביאה למהפך גיאופוליטי לטובת הציונות.
הערבים קיבלו הזדמנות שנייה ב-29 בנובמבר 1947.ביום זה [ט"ז בכסלו תש"ח], קיבלה העצרת הכללית של האו"ם, את ההחלטה מס' 181, שקבעה כי עם תום המנדט הבריטי תחולק ארץ ישראל לשלוש יחידות מדיניות: מדינה יהודית ששטחה 54 אחוזים משטחה של א"י, מדינה ערבית ששטחה 45 אחוזים מהשטח, ושטח בינלאומי בחסות האו"ם, שיכלול את ירושלים ובית לחם [פחות מאחוז משטח המנדט].
ההנהגה הערבית דחתה את תוכנית החלוקה דחייה מוחלטת, ויצאה למלחמה בישוב היהודי בסיוע מדינות ערב.. כך החלה מלחמת העצמאות שהסתיימה בהקמת מדינת ישראל, ובתבוסה מוחצת של ערביי ארץ ישראל. כ-450 מיישוביהם נכבשו וחרבו, וכ-600 אלף מהם הפכו לפליטים. לימים הם כינו את האסון שהביאה עליהם הנהגתם - "אל נכבה" [האסון].
ממשלת ישראל לא ניצלה את תבוסת הערבים עד תום, והחמיצה הזדמנות היסטורית נדירה לשחרר את כל שטחי ארץ ישראל [ "הבכייה לדורות"]. כרבע משטח הארץ נותר בידי מדינות ערב הפולשות: יהודה , שומרון ורצועת עזה.
גם התבוסה הקשה הזו לא הביאה להתפכחות אצל המנהיגים הערביים. הם המשיכו בדרכם התוקפנית, להשמדת מדינת ישראל, וסירבו לכל פשרה.
לאחר סידרה של עימותים צבאיים עם מדינות ערב בשנות החמישים [פעולות התגמול, ומבצע "קדש"], הגיע העימות הצבאי לשיאו ב"מלחמת ששת הימים" ביוני 1967, והסתיים בתבוסה ערבית טוטאלית. צה"ל הביס את צבאות מצרים, ירדן וסוריה, שיחרר את הגולן, יהודה ושומרון, איחד את ירושלים, וכבש את חבל עזה ואת חצי האי סיני כולו. הערבים כינו את התבוסה "אל נכסה"....
כמו ב-1949, גם עתה החמיצה ממשלת ישראל הזדמנות לנצל את ההצלחה, ולבצע מהפך גיאו- פוליטי יסודי במזרח התיכון. לא יאומן, אך חודשיים לאחר הניצחון הציעה ההנהגה הישראלית לערבים, לוותר על כל השטחים ששוחררו [להוציא מזרח ירושלים], תמורת שלום אמת. התשובה הערבית להצעתנו הנדיבה הגיעה מיד. מנהיגי שמונה מדינות ערביות התכנסו בסוף אוגוסט 1967,בחרטום בירת סודן, והחליטו ב-1 בספטמבר להמשיך את המאבק נגד ישראל. הצהרת הסיכום של הועידה נודעה "כשלושת הלאוים":
לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל.
מדיניות הסירוב של הערבים נמשכה גם בעשורים הבאים, ב-6 באוקטובר 1973 פרצה ביוזמת הערבים "מלחמת יום הכיפורים", כאשר צבאות מצרים וסוריה תקפו במפתיע את ישראל בשתי חזיתות, חצי האי סיני ורמת הגולן, ואליהן הצטרפו חילות משלוח מירדן, עיראק ומרוקו שפעלו בגזרה הסורית.
המלחמה נמשכה 17 ימים, ובסיומה צלח צה"ל את תעלת סואץ, וכבש שטחים במצרים, והתייצב 101 ק"מ מקהיר. בזרת סוריה כבש צה"ל חלק מהבשן הסורי, והתייצב 40 ק"מ מדמשק.
בשנים הבאות נחתמו הסכמי שלום בין ישראל למצרים ב- 26 במארס 1979, ובין ישראל לממלכת ירדן ב -26 באוקטובר 1994. אלה אמנם הסכמי שלום, אבל על תנאי, ועדיין שתי המדינות מסייעות בהסתר לטרור הפלסטיני.
אך המלחמה נמשכה נגד ארגוני הטרור הפלסטינים, ומ-1980 גם נגד אויב מוסלמי חדש איראן השיעית. בעקבות המהפכה המשטרית באיראן שהתרחשה בשנת 1979 בה הופל משטרו של השאח' ריזה פאלאוי, הוקמה רפובליקה אסלאמית- תיאוקרטית- טוטליטרית, בהנהגת אייתוללות קיצוניים להחריד, ששמו להם למטרה להשמיד את מדינת ישראל.
על כך תקראו בפרק הבא:" המן הרשע הפרסי, ושלוחיו -הפרוקסים"
[1980-2024].
