19/08/2024
היום, ט״ו באב, הוא יום פטירתו של סבי עליו השלום- משה ויזלברג.
מזה זמן רב מצער אותי שסבי לא הספיק לראות בחייו את הכיוון שבחרתי בו אחרי לימודי באוניברסיטה. תחום ההוצאה לאור של ספרים. בחירה, הדפסה וומכירה. בתחילה היו אלה ספרים במהדורות מצומצמות שנדפסו בדפוס בלט ליודעי חן ואוהבי ספר. ולאחר מכן גם ספרים במהדורות ״רגילות״.
כנער אני זוכר שנהגתי לבקר אותו בדפוס אחדות ברחוב לבונטין בתל אביב. שם גם היו נותנים לי בסוף הביקור את שמי בשורה בעופרת.
וכפי שהיה אומר בזמנו אדם ברוך ״וכדי להשאיר אותו עוד קצת בינינו״ אני מפרסם ליום זה את ההקדשה שכתב לו נתן אלתרמן לספר בתרגומו ״נשות וינדזור העליזות״ של שייקספיר.
משה ויזלברג – השושבין הנאמן של הספר
מתוך: "סתרי ספר וסופר (מחקרים ומסות)" ג. קרסל
עמ' 133-135
הוצאת מוזיאון אמנות הדפוס
ספק גדול הוא אם כל אותם המאות והאלפים שנזקקו למשה בדפוס "אחדות" ידעו את שם משפחתו, שכן משה בלבד נעשה מעין מושג ולא רק בדפוס "אחדות". ואומר מושג זה: אפשר ואפשר לעבוד עשרות בשנים תוך מריטת עצבים מתמדת ולחץעבודה מרובה ואף על פי כן לקיים כל אותו זמן פנים מאירות ושמחות, שאין כמותן להקל מאותה עצבנות, שהשתלטה עלינו, על חיינו. אילולי חששתי לכל פועלי הדפוס בארץ, ומכיר אני חלק גדול מהם, הייתי אומר שראוי הוא משה לפרס ראשון על מידתו ותכונתו זו ורובם ככולם יכולים ללמוד ממנו תכונה יקרה זו – ולא רק בפועלי הדפוס הדברים אמורים.
וכשם ששם משפחתו נודע לי רק לאחר שהיה לי צורך נפשי להודות לו על שושבינות נאמנה ומסורה לספרי הראשון, מלפני שלושים ושש שנה, כן הופתעתי לשמוע שהוא ממש בן עירי ומולדתי – קולומיה בגליציה המזרחית.
והיתה העיר קן לכל מיני תנועות וביחוד לתנועות הקשורות בארץ ישראל – ולא רק בזמננו אנו. וכן עדיין שמורים היו אותותיהם של שני האנשים המופלאים: הרב דמתא רב הלל ל"ש, מגדולי הקנאים במאה הי"ט,
משה עלה, או יותר נכון הועלה, עם הוריו לארץ ב-1902, לאמור שהמסורת על ארץ ישראל בקולומיה לא היתה בגדר חובה מילולית ואף בימים שקדמו ל"תנועות" היתה עליה מתמדת מקולומיה לארץ ישראל ואף היו משפחות שהעלו אתן את ילדיהן ומשה ביניהן. ודאי שסיפור קורות חייו כאן ראוי היה שיועלה במלואו. אולם הפעם נסתפק בציון, שמשה עסק במלאכת הדפוס מגיל חמש עשרה – למד את המקצוע בירושלים בבית הדפוס של צוקרמן בעיר העתיקה (1910) ואחר כך בתל אביב, בדפוס שושני (תחילה איתן. אחר כך איתן-שושני ולבסוף: שושני). בימי מלחמת העולם הראשונה נתגלגל לגליל ואף שם עסק במלאכה זו והוא שהדפיס בצפת את הקובץ: "בצוק העתים" של א. אברונין ואז"ר, זכרון שניהם לברכה. בשלהי המלחמה חזר לתל אביב ומשלהי מלחמת העולם הראשונה – דפוס "אחדות" עד פרישתו לגימלאות.
מאות ספרים יצאו מתחת ידיו הברוכות של משה ומה צר שחלפו הזמנים בהם רשמו זכרון-עד, בשולי הספרים הנדפסים, את העוסקים במלאכת הקודש. אילו נהגנו אף עתה כך- היה בוודאי שמו של משה בין הראשונים המבורכים בשפע תודות וברכות ממחברי הספרים. ואף בתקופה אלמונית זו רבים הרוחשים לו תודה והוקרה על עיסוקו המסור והשקוד במלאכתו ואין על כן מן התימה אם גם בזמננו אנו מוצאים להם מחברים מרובים היתר להודות בפומבי למשה מדפוס "אחדות". ומקץ עשרות שנים לעבודתו בדפוס "אחדות", יורשה אף לי, כאחד מאותם המרובים, להביע בפומבי רחשי התודה וההוקרה לעוסק זה במלאכת הקודש, שמגעו עם הבריות מגע-חסד הוא – ואשרי האיש שזכה למתת חסד זו, שהיא כה נדירה במגדי אנוש – ולא רק בימינו אנו.
התהלך משה במשך עשרות בשנים עם רובם ככולם של הסופרים והחכמים העברים ולא מעט סיפורים באמתחתו העשירה על אנשי-רוח אלה במשך עשרות בשנים.
ויורשה לי בזה להביא כאן הקדשתו של נ. אלתרמן, המצוייה על תרגומו ל"נשי וינדזור העליזות" לשכספיר:
למשה ויזלברג,
המוקף מני בוקר עד ערב
סופרים שולפי עט ולקוחות שולפי חרב
והוא בכולם, בנמרים ושפנים,
נוהג אורך רוח וסבר פנים
ומושל בכיפה במלכות העופרת
ומוציא מידה מלאכה לתפארת
ולכן זה הספר גם הוא לא יחשה
ויביע תודה לויזלברג משה
נ. אלתרמן
