16/11/2023
40 יום! תקראו את הסיפור ההירואי של משפחת כהן מקיבוץ ניר עוז. מלחמה על החיים.
״הבנו שאנחנו הבאים בתור.
שמענו אותם מפרקים את הבית של השכנים, ומבינים שהם עוד רגע אצלנו, הבטן מתהפכת, ואז לקראת השעה 11:00 הם הגיעו אלינו, אמרנו לילדים, לא משנה מה קורה, תשמרו על שקט. אנחנו שומעים אותם מתפרצים לבית שלנו, ניגשים לממ״ד, דופקים על הדלת וצועקים בערבית לפתוח את הדלת, ואז מנסים לפתוח את הממ״ד, ממש קרב הורדת ידיים בין יקיר למחבלים עם ידית הדלת של בערך 40 דק.
ואז נשמעות יריות ומיקה הכלבה שלנו נאנקת מכאבים, רצה ממקום למקום בתוך הממד שהיא כולה מדממת, ואנחנו קולטים שחדר כדור דרך דלת הממ״ד, (מחזה מחריד.
ואז, המחבלים מנסים לפתוח את חלון הברזל, יקיר עבר לשם ומחזיק אותו. מי בכלל חשב לנעול את חלון הברזל,
ואז הם ניגשים שוב לדלת
יקיר החזיק את הידית של הדלת ואני את חלון הברזל.
פתאום נשמע בום מטורף, ואני לא שומעת כלום. הם זרקו רימון על חלון הברזל, אבל אני המשכתי להחזיק את החלון חזק.פתאום אני קולטת שיקיר נפצע מאחד הכדורים והוא לא אמר לי כלום, לקח את משטח ההחתלה של התינוקת ואת הבנדנה של ענבל וקשר אותם על הירך.בכל הזמן הזה, השכנה שלנו מחזיקה ביד אחת את התינוקת ושלושת הילדים שלנו צמודים אליה וכולם מתחת למיטה.
המחבלים בשלב זה הפסיקו לריב על הממד ושמענו אותם שוברים דברים, הם בזזו כל דבר שיכלו, ואז אחד המחבלים צעק בעברית: ״ היום לא יהיה לכם צהריים״.
אחרי כמה דק התחלנו להריח את העשן והבנו שרוצים לשרוף אותנו חיים
היה ריח חריף שחדר לממד ושרף לנו בגרון.והיה חום מטורף בקירות הממד כאילו אנחנו בתוך תנור על חום מקסימלי
הילדים התחילו להקיא והיינו חסרי אונים.
חיכינו שילכו ויקיר פתח קצת את חלון הממד לוודא שלא מחכים לנו. לא ראינו אף אחד.
פתחנו עוד קצת ויקיר נתן לכל אחד בתורו לנשום אוויר נקי.
מהר מאד כבר לא יכולנו להישאר בממד, העשן חנק אותנו, קיבלנו החלטה לצאת מהחלון,
אחרת נמות משאיפת העשן.
השעה הייתה 12:45
יקיר קפץ ראשון, בדק שאין תנועה של מחבלים באזור והוציא אחד אחד אחריו. אני יצאתי אחרונה והעשן היה כל כך חזק שלא הצלחתי לקפוץ ולצאת. יקיר תפס אותי ומשך אותי מהר מהחלון.
עמדנו 3 שניות ליד חלון הממ״ד ויקיר החליט לרוץ למיגונית שהייתה בגן השעשועים מאחורי הבית שלנו בערך 100 מטר מאיתנו .
רצנו בשקט ובתקווה שלא יתפסו אותנו.
אני ויקיר לא לקחנו את הפלאפונים, אבל הילדים לקחו, מה שאיפשר לנו ליצור קשר ולעדכן שאנחנו שם.השהייה במיגונית הייתה מורטת עצבים, הירי ברקע והפחד שהמחבלים ימצאו אותנו או יבואו להתחבא במיגונית .
היה ריח חזק של עשן ויקיר עמד בפתח, דרוך, בוכה מכאבי הפציעה, ומתפלל שיגיעו כבר לחלץ אותנו, הילדים בכו בשקט, פחדו שיקרה משהו ליקיר, עמית לחש לי באוזן: ״אמא אני מקווה שהחברים שלי בסדר״.
לאחר 4 שעות בערך , הגיעו כוחותינו לחלץ אותנו.
היינו מהלילה ללא אוכל ומים, שאיפת העשן, הסטרס והמתח התישו אותנו..
משם, לקחו אותנו לנק׳ בה ריכזו את כל השכונה שלנו ושם פגשתי את אמא שלי ובעלה ואת אחותי ומשפחתה.לא האמנתי שאמא שלי וברוך יצליחו להילחם בהם.
ראיתי את השכונה שלנו שרופה, כולם בוכים והמומים מהזוועה שעברו ולא מאמינים שניצלנו.
לקחו אותנו לחמ״ל ובדרך ראיתי קיבוץ הרוס, חרבו אותו.
כשפגשנו אנשים משכונות אחרות, התחלתי לשמוע שנחטפו ונרצחו אנשים. לא האמנתי למשמע אוזניי, לא הבנתי את מימדי האסון שפקד אותנו.
לקחו את יקיר לסורוקה ואותנו לבית הילדים בקיבוץ. לא האמנתי שאני צריכה להישאר בקיבוץ אחרי כל מה שעברנו.
רציתי לברוח משם.
הרגשתי נורא, הקאתי וכל הלילה נשארתי עם תחושת בחילה איומה, פחד מהלא נודע ודאגה לחברים שלא נמצאים איתנו.
כשהחליטו לפנות אותנו לאילת
היינו יחפים, עם בגדים מלוכלכים מדם של מיקה ויקיר, מותשים ועייפים.
הלכתי ליד שנייה שהייתה מול בית הילדים, לקחתי נעליים לעצמי, והילדים קיבלו נעליים מהשכנה שלנו.
כשהגענו לאילת פגשנו את יקיר, ירדה לי אבן מהלב, תחושת הביטחון חזרה.
חיכו לי 3 חברות מהעבודה עם בגדים ועוד כמה דברים בסיסיים שאוכל להתקלח.
התחושות שלי כלפי המדינה והצבא קשות, הפקירו אותנו, על זה אין עוררין.
אבל החלטתי לא להתמקד בהם.
הבית שלנו נשרף כליל, אנחנו צריכים לפתוח דף חדש בחיים שלנו, במקום אחר, ולשקם את עצמנו,את הילדים ואת מיקה ששרדה בזכות קצין יקר שלקח אותה לבית דגן.
להסתכל על חצי הכוס המלאה שנשארה לנו״
